הניצחון המרשים של בית״ר בנתניה ביום ראשון האחרון, נותן הרבה ביטחון לקבוצה של רוני לוי ויכול להזניק אותה קדימה לתקופה טובה ומוצלחת יותר, אבל בעיקר מאפשר לה להרוויח מחדש את אחד השמות הכי נוצצים שהגיעו לבית וגן בקיץ, ליווי גארסיה, שאם יממש רק חצי מהפוטנציאל האדיר שניבאו לו בגיל 16, יירשם בספר דברי הימים של בית״ר.
מי ששוב גורם לנחת הוא גדי קינדה, שממשיך להשתפר ממשחק למשחק, נייד, טכני ומתבל את כל זה בשער יפה מפעם לפעם. חבל שהוא לא זומן לנבחרת. הוא בהחלט ראוי לכך, ובהחלט יכול להפוך לשחקן לגיטימי במדים הלאומים. הפוטנציאל עצום, וקינדה מציג העונה גם בגרות וביטחון.
אבל חכו – הדרך עוד ארוכה. בינתיים בית״ר מבססת את מעמדה כקבוצה הכי לא צפויה ומשוגעת בליגה. אם לא היינו מתרגלים, היינו מתרגשים.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "'כל העיר' עדכונים בזמן אמת"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]
בית״ר הגיעה לנתניה לדו קרב של חיות פצועות, ורגע לפני שהמגבות הלבנות נזרקו, ליווי גארסיה הזכיר למה הוא נבחר פעם לאחד מ‑100 הצעירים המוכשרים בעולם, ונתן את המשחק הטוב ביותר שלו מאז הגיע לבית״ר. הפעם הריצות שלו היו תכליתיות, הנגיעות בכדור היו רכות, המסירות הגיעו ליעד והדריבל נעשה במידה ובטעם. כשהוא חם וממוקד, אין לו תשובה בליגה שלנו. ודווקא בגלל זה האמון של רוני לוי והסבלנות השתלמה, ועל זה מגיע הקרדיט למאמן. ככה גארסיה צריך להיראות, ומכאן זה רק צריך ללכת ולהשתפר. אסור לשכוח, מדובר בילד בן 21, שעדיין מנסה להבין לאן הגיע, אבל אנחנו כבר במחזור השמיני והגיע הזמן להזדקף, להביא מספרים ולנצח משחקים. גארסיה, מהמאכזבים ביותר מתחילת העונה, הצליח לראשונה העונה להביא את עצמו בצורה המיטבית, ואולי יהווה השראה עבור אנטואן קונטה, ופרדי פלומיין (הדחה כפולה ולגמרי מוצדקת של רוני לוי), שנמצאים בתקופה פחות טובה מבחינה אישית, אבל התרומה שלהם להמשך חיונית וקריטית לקבוצה.
זו עונת מעבר, שבה בית״ר צריכה לשתול את הזרעים. בינתיים, מצופה מהחניכים של רוני לוי לספק ניצחונות יפים, להציג כדורגל שוטף, ולהוות פקטור בצמרת. זו עונה שבה צריך להמשיך ולשתף כמה שיותר צעירים, להתחזק בחלוץ בינואר, ולראות איך עם הזמן הקבוצה הזו יכולה להתחבר ולהפוך לקבוצה מלהיבה וסופר רלוונטית בליגה בעונה הבאה.
מעוז צור (צילום: מיכל ציפורי)
המשימה המרכזית היא לעצור את הנדנדה, שנעה ונדה בין תהום של באסה לפסגות של שמחה, ולייצר רצף של ניצחונות שיבסס את בית״ר, סוף סוף, כקבוצת צמרת שמדגדגת את האליפות, אם יורשה לי לחלום בפרהסיה.
זה נהיה פתטי ברמת ׳הפעם נעלה למונדיאל׳, אבל אפשר לנסות להיות אופטימיים – בית״ר רחוקה רק 2 נקודות מהמקום הרביעי, 7 מהראשון, היא פגשה כבר את מכבי ובאר שבע, וניצחה את נתניה וקרית שמונה בחוץ – מגרשים שבאופן מסורתי בית״ר נהגה לבקר בהם בנימוס ולהשאיר את הנקודות, אז אולי עוד יש סיכוי לאליפות? לחלום זה כיף, זה משאיר אותך בעניין, מרותק, הוזה, בין מציאות לפנטזיה. אבל מיד אתה מתעורר ומבין שהסגל קצר מדי, חלוץ ובלם בכירים עדיין אין, ישנן יותר מדי נקודות תורפה, וכמו שכתבתי, זו בכלל עונת מעבר – עונה של שהיא התחלה של תהליך, עונה של אימון על שריר הסבלנות, ובלימת הצורך כל כך ישראלי לראות תוצאות בטווח המיידי.
