אחרי ההפסד של בית"ר ירושלים נגד הפועל באר שבע ביום שני בערב, נזכרתי שוב באבא אבן המנוח שאמר פעם בכנסת שמדינאים מנסים כל טעות אפשרית עד, שבהיעדר אופציה אחרת, הם עושים את הדבר הנכון. ייתכן שאם ניר קלינגר היה נוקט את שיטת הבונקר הרגילה שלו, בית"ר ירושלים היתה משיגה נקודה בבאר-שבע, אבל זה לא היה מציל אותה מהידרדרות לפלייאוף התחתון. קלינגר נאלץ לשנות את השיטה, ואלמלא החמצות רבות וטעויות קשות של השופט (המעולה בדרך כלל) אלון יפת היה משיג תיקו עם שערים ומוכיח לעולם הכדורגל שקבוצותיו מסוגלות (במצבי חירום) לשחק כדורגל אמיתי.
- האם הסיטואציה הנוכחית בבית"ר מתאימה ליוסי בניון?
- אלה שני היהלומים שחייבים לשחק ביחד בבית"ר
- מה היתה בית"ר צריכה לעשות אחרי הקריאות הגזעניות נגד שחקניה?
למרבה הצער, שחקני האיכות של בית"ר ירושלים מאור בוזגלו ויוסי בניון מעבר לשיאם, ובמחצית השנייה הם נחלשו ואף הוחלפו. ברור לגמרי שבאר שבע, גם בעונת המשבר הזו, היא קבוצה יותר טובה מבית"ר ירושלים. עם כל הכבוד לפרדי פלומין המוכשר מאוד, הוא לא יכול להכריע משחקים בחוץ אם הקישור של בית"ר ירושלים פועל רק חלקית. הבינוניות של דן איינבינדר החרוץ איננה מתאימה למשחקי עונה כאלה.
אני לא חושב שקלינגר נהג בהפקרות. הוא פועל מתוך אילוצים ולא כתוצאה של חשיבה מתוכננת. היתרון האיכותי של באר שבע נבע בעיקר מג'ון אוגו הניגרי, שהציג את משחקו הטוב ביותר מזה זמן רב. אוגו הוא קשר אחורי שתורם המון גם להתקפה וכל קבוצה בליגה היתה מרוויחה המון אם היה בוחר להצטרף אליה. במשחק הזה הוא עשה את ההבדל אבל אין לשכוח גם את זריזותו ופיקחותו של ניב זריהן ואת יכולתו המבטיחה של החלוץ הצעיר תומר יוספי. באר שבע התאוששה במשחק נטול טקטיקות שאפשר לשתי הקבוצות להציג את מרכולתן. את מבחן בקרת האיכות עברה באר שבע בהצלחה, ואילו קלינגר הרשה לחניכיו לשחק כדורגל יפה לעין רק ברגע האחרון, ואיחר את המועד.
חיים ברעם (צילום: ארנון בוסאני)
סוף עידן זדה
הפרידה מהמאמן ליאור זדה היא קשה מבחינה רגשית ואין לה הצדקה מבחינה מקצועית. עם זאת, ניתן להבין את החלטתם של חברי הנהלת הפועל קטמון. הלחץ הוא גדול גם בשל טיפוח תקוות לא מציאותיות. מוטב לאוהדים לחשוב על חמש השנים הבאות, ולא רק על המשחקים שנותרו בעונה הנוכחית. יש להודות שקבוצה אִכזבה בעת האחרונה, ושגם הלחימה שאפיינה אותה בתחילת העונה התפוגגה בהדרגה. היתה גם "מכת פציעות" אבל היא פוקדת את רוב הקבוצות. לדעתי זדה הוא המאמן המתאים ביותר לקטמון, אבל זהו כבר חלב שנשפך.
מנקודת ראות מקצועית, קטמון חייבת לחזק את מרכז השדה ולא להסתפק בהברקות הנהדרות של ערן לוי. נקווה שלוי ישתלב במערך קישור דינמי וצעיר; אם זה לא יקרה לא יהיה מנוס משילובו ב-30 הדקות האחרונות של כל משחק.
האוהדים עומדים בפני מבחן גדול. האם המחויבות שלהם לקטמון היא תלוית הצלחות? האם כבר שכחנו את ההעפלות מליגה ג' עד הליגה הלאומית, ואת ההסתגלות המהירה לעונת הגלות בליגה א' צפון? גם לקטמון יש אוהדים נרגנים עם זיכרון קצר; אחרי הכול, הם אנושיים. חשבתי לתומי שהמאמן לא יעבור בקבוצה את מדורי הגיהינום שהם נחלתם של רוב עמיתיו. זוהי אכזבה, וגם התפכחות. כל מאמן שיבין שעליו לחזק את הקישור עשוי להצליח. קבוצה אטרקטיבית שיש בה רוח טובה, חברות וקשר לבבי עם הקהל תחזיר את האלפים ליציעים.
