סיפור קצר לשבת | המכולת של קלמן זלץ ממקור ברוך

רבים חשבו שקלמן זלץ כבר סגר את המכולת שלו בפאתי מקור ברוך, אבל היא נשארה חיה וקיימת. "המכולת היא מעשה נסים של הקב"ה", אמר רבי זליג מבית הכנסת הסמוך, "אין קונים, כמעט שאין סחורה, וזלץ איננו מנהל את המכולת ברצינות. זוהי מעין מצבה לאיש, שהוריו נספו בפולין ושלחו אותו בגפו לארץ ישראל. יש לה ערך סנטימנטלי בעיניו, אבל מבחינה מסחרית היא לא שווה הרבה".

חגי, ילד חילוני ממרכז העיר, היה קרוב משפחתו היחיד של זלץ, שהיה ערירי לגמרי. הוריו שלחו אותו למכולת כדי לתעד את תולדות המשפחה. זלץ התבונן בילד באדישות שפגעה בו עמוקות, ורק הפטיר שאיננו זוכר דבר מפולין. הוריו שלחו אותו עם עוד כמה ילדים לארץ ישראל, הוא השתקע בירושלים בלי עזרה ממשפחתו ולבסוף הצליח לרכוש את המכולת הזעירה. חגי היה ילד מקסים, בלונדיני ומלא חיים שהיה בטוח שחינו הגורף יכניע אפילו את זלץ הזועף. אבל תוחלתו נכזבה. זלץ אמנם לא גירש את חגי, אבל שמר על ארשת פנים זועפת. חגי מיהר הביתה לרחוב בארי ורק בחדר המדרגות התחיל לבכות.

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר עדכונים בזמן אמת8"

"כל העיר" ירושלים בפייסבוק

"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם

תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]

אמו של זלץ, שהיתה "קוזינה" של בעל המכולת, נעלבה מאוד מיחסו של זלץ לבנה. היא לא ראתה את שאר בשרה מאז שהגיע לעירנו, וחשבה שאסור לה לטפח יחסים משפחתיים עם זר כמעט גמור. "הפליטים", כך קראו בירושלים לעולים החדשים מאירופה, הם פרזיטים ותובעניים. ולא כדאי להסתבך איתם. חגי לא השלים עם ההתייחסות הזו, חרף ביקורו האומלל במכולת של זלץ. הוא ידע שקרובו עבר ייסורי תופת על לא עוול בכפו ומטבעו נטה לחמלה ואפילו לאהבת אדם. ביום חורף ירושלמי עגום החליט אחד מהרבנים הגדולים בסביבה לערוך ביקור במכולת הנידחת, כדי לוודא שזלץ באמת לא שומר מצוות ואפילו לא חובש כיפה. הוא הגיע עם פמליה גדולה, זלץ ישב כדרכו בפנים חתומות והרב נעים ההליכות ניסה לברר את מקורות שמו. הסתבר שמשפחת זלץ תמיד שמרה מצוות ונמנתה על חצר חסידית קטנה. זלץ שמע את דברי הכיבושין של הרבנים, אבל לא הגיב. החבורה נפנתה ללכת לדרכה, וכמה מהחסידים שחיכו בחוץ קיללו קצת את זלץ. זה עבר בשלום. בעל המכולת ציפה לגרוע מזה וממילא הבין שהוא והעסק שלו לא יחזיקו מעמד בסביבה קנאית כזו.

הסיפור על האורחים הבלתי קרואים פורסם באחד המקומונים ובהדרגה נעלם מתודעת הציבור. אבל חגי החליט לבקר שוב במכולת, ולקח עמו את אחותו היפה יעל. היא משכה מבטים אפילו בשכונה החרדית, ועיניה הכחולות הענקיות היו מהפנטות, בצל תלתליה הזהובים. כאשר נכנסו למכולת הריקה הרים זלץ את מבטו מהדלפק המהוה ועטה על פניו ארשת של תדהמה. הם הבחינו שעיניו דומעות, ואז הוא הפנה אליהם את גבו ובכה בקול רם. "חנה'לה" זעק כאילו למרומים, ",חנה'לה". הם ישבו שקוטים על כיסאות לא הכי נקיים שהיו פזורים במכולת. לבסוף דיבר זלץ, והביט ישר אליהם. מסתבר שחנה'לה, אחותו היפהפיה של קלמן זלץ, לא הצליחה לברוח מעיירתם הקטנה. הנאצים לקחו את כל המשפחה לטרבלינקה והשאירו רק את חנה'לה. לביתם פלש קצין אס.אס גבוה ובהיר, לבוש במדים השחורים המטילים מורא. בתחילה הצליחה חנה'לה לחמוק מהנאצי אבל בתוך זמן קצר הוא התחיל להטריד אותה וגם כאשר חטף ממנה סטירת לחי הוא רק צחק. בלילה חשוך אחד הוא אנס אותה בברוטאליות איומה ולא שעה כלל לבכייה. חנה'לה כבשה את כעסה האיום, חיכתה להזדמנות ולבסוף לקחה את אקדחו של הנאצי וירתה ברקתו. הוא מת מיד, והיא לא העזה לגעת בו או להזיז אותו ממקומו. היא הבינה שהיא אבודה. לכן פשוט גלגלה את גופתו ממיטתה וישנה שנת ישרים. כך עשתה שלושה לילות עד שחבריו של איש האס.אס באו לחפש אותו. הוא טענה שלא ראתה אותו כבר כמה ימים, והם נעצו בה מבט חשדני. מחברם הם הבינו ש"חנה'לה היא יהודיה חצופה". התנהלותה גירתה אותו מינית, אבל הוא קצת חשש ממנה. חבריו עזבו את ביתה של חנה'לה בשקט יחסי, כמעט בנימוס, אבל באישון לילה שבו עם תגבורת גדולה, חדרו לבית בכוח, גילו את הגופה וחוררו את חנה'לה בעשרות כדורי מקלע. הסיפור של חנה'לה והנאצי עבר איכשהו בין כל הניצולים וכך הגיע גם לזלץ.

זלץ הפקיד את החנות בידיו של חגי, אחותו יעל התחילה סוף-סוף לבכות ובעל המכולת חזר עם מעטפה חומה גדולה, קצת מוכתמת. הם ראו עשרות תמונות בשחור לבן, שבחלק מהן בלטה מאוד חנה'לה. הדמיון בינה לבין יעל היה כמעט מוחלט, ושלושתם היו מזועזעים עד היסוד. "חבל שהיא הרגה את הנאצי", אמר חגי שהיה קצת ילדותי, "הייתי שמח להרוג אותו במו ידיי". כך ישבו בני משפחה אחת שהיו די זרים זה לזה וביכו ביחד לא רק את אחותו של קלמן אלא גם את כל הילדות היהודיות שהנאצים רצחו. "אחרי כל זה הם מתפלאים שאינני חובש כיפה" אמר זלץ במרירות, "אלוהים שלהם זנח את כל משפחתי".

חגי הקטן, שנטה קצת להתחכמויות במסווה של שנינות, אמר בקול שקט מאוד, שכאילו היה ספון בתוך המון הרהורים עמוקים, שבעצם העובדה ש"דוד קלמן" מאשים את אלוהים בשואה טמונה אמונה עמוקה ביישות ובכוחה לשנות דברים בעולם. שניהם הביטו בו בהתפעלות ואפילו זלץ העלה מעין חיוך על פניו. הוא חש שהשכונה אמנם עוינת כלפיו אבל יש לו גב משפחתי מסוים בעירו. חגי חשב שאולי יסכימו ההורים שנעזור לו, נזמין אותו לחגים, אלו הם סוגי מחוות שטובות לנשמה. חגי הלך למכולת והזמין את זלץ להדלקת נרות בביתם. להפתעתו "דוד קלמן" סירב בתוקף. הוא ידע שהוריו של חגי זנחו אותו לאנחות כאשר הגיע לירושלים כנער צעיר, ולא הבינו את הסיוטים שאופפים אותו עקב הפרידה ממשפחתו, שאותה לא יראה עוד לעולם. חגי הבין ללבו ורק שאל אם מותר לו ולאחותו לבקר את זלץ במכולת. הוא נענה בחיוך. בכל זאת נוצר איזה גשר, חשב חגי, שהבין שהוא ילד קצת תמים אבל דווקא חיבב את התכונה האנושית הזאת.

כעבור כמה שנים הגיע חגי לביקור במכולת, אבל היא היתה סגורה וחתומה כאילו לא פיכו בה חיים מעולם. קלמן זלץ נעלם אבל חגי בכל זאת שמח שהצליח ליצור קשר עימו, ולוּ רק לזמן קצר.