כששמעון פרס עליו השלום עוד היה בין החיים יצא לי לשמוע בדיחה חמודה על מעמדו האמיתי: פרס יוצא מביקור אצל מלך תאילנד, מגיע לשוק בקוואסאן ורוכש בד יוקרתי. הוא ניגש לחייט ומבקש שיתפור לו חליפה. החייט בוחן את הבד, מסתכל על פרס ואומר לו: "צר לי, זה יספיק אולי למכנס". למחרת פרס ממריא ללונדון. הוא ניגש עם הבד מתאילנד לחייט צמרת שמסתכל עליו ואומר: "זה יספיק מקסימום לשרוול". בערב נוחת פרס בפריז והלך לחייט אחר. "אולי אצליח לתפור לך גרב", אמר לו האיש.
פרס המאוכזב שב ארצה ובדרכו למרכז המפלגה, עצר ברחוב לילנבלום אצל החייט שלו. "אתה יכול לעשות משהו עם הבד הזה?", הוא שאל, "שתי חליפות", אמר לו החייט בביטחון, "ועוד זוג מכנסיים".
פרס היה בהלם. "איך זה שבחו"ל זה לא הספיק לכלום וכאן אתה תופר לי חצי מלתחה?", הוא שאל. "בחו"ל", צחק החייט, "אתה ענק".
איתי שכטר (צילום: שרון בוקוב)
משחק הפתיחה מול מכבי תל אביב הבליט מספר שחקנים בבית"ר אבל אני ברשותכם רוצה להתמקד באיתי שכטר.
שכטר הוא החלוץ הטוב ביותר בליגה כיום, ואני לא אומר את זה בזכות צמד השערים מול מכבי תל אביב. ממש לא. שכטר משלב בתוכו מספר יכולות שהופכות אותו לכזה, גם כשהוא לא כובש. הוא מאוד מהיר עם הכדור, יש לו יכולת טכנית גבוהה, שמירה על כדור משובחת וכדרור פנטסטי. ואם לא די בכך, הוא מאיים על השער באופן תמידי.
כן, בשונה ממה שנהוג לחשוב, בעיקר בשל הליכתו הגמלונית והפרצוף המאומץ שהוא עושה אחרי כל ספרינט, לחלוץ יש כושר נדיר ומהירות מחשבה ופעולה גבוהה מאוד. הוא פשוט שחקן אנ-אירובי ולא אירובי. ובמילים פשוטות: הוא לא השחקן שיהיה כל הזמן בתנועה. ההפך. הוא פועל בפיקים קצרים של 10 שניות מקסימום, שם הוא מגיע לשיא המהירות, פותח פערים משחקני ההגנה ומביא את היכולות שלו לביטוי. אחר כך הוא צריך לנוח כמה דקות כדי להחזיר לגוף את האנרגיה הדרושה לפעולה הבאה.
- "אם לא ננצח את אשדוד, הניצחון נגד מכבי לא שווה כלום"
- מי יהיה קלטינס הבא?
- האם זה האיש שאוחנה צריך למנות למאמן?
- האם שלומי ארבייטמן הוא שידוך טוב לבית"ר?
יצא לי לדבר איתו לפני מספר חודשים על איך שהוא נראה במהלך משחקים. על אחזקת המותניים, ההליכה הצולעת והפרצוף הסובל שמשדר לכל העולם שהוא אוטוטו מתעלף. הוא בדיוק התיישב לאכול ארוחת בוקר בחדר האוכל של מלון אלדן עם עידן ורד, עוד פליט מכבי חיפה שכאמור חזר לפרוח בצהוב. הוא לקח ביס מהחביתה, חייך ואמר שהוא מודע לזה, אבל זה רחוק מהמציאות.
הוא גם אמר שהתרגל לשמוע אנשי מקצוע, פרשנים ואוהדים שטוענים שאין לו אוויר ל־90 דקות, בכל פעם שהוא לא כובש ועושה פרצוף כזה. וזה חברים אולי כל הסיפור. בחיפה, אחרי שתי החמצות והחזקת מותניים כולם טענו שאין לו אוויר, שהוא לא מתאמן כראוי וצריך לשבת בספסל. למזלו ולשמחתנו, בבית"ר הוא כובש אז הטענה על היעדר כושר כמעט לא עולה ונותנים לו את הבמה.
בקיצור, הסיפור של שכטר די מזכיר את הסיפור של שמעון פרס ז"ל בפתיחה. אם אצל פרס לא כולם בארץ ידעו לזהות את הגדולה ורק אחרי שהפך לנשיא המדינה הוא קיבל גם הכרה, אצל שכטר, מה שלא ראו במכבי חיפה, רואה כל המדינה כשהוא בבית"ר.
