הפועל ירושלים: המנהל ניר פס נפרד - "נולדתי ביציע ואחזור ליציע"

לא הרבה שינויים נעשו בסגל השחקנים של הפועל ירושלים בקיץ האחרון, אבל דווקא בצד הניהולי נעשה שינוי אחד בולט: ניר פס, מנהל הקבוצה, סיים את תפקידו ועזב אחרי 19 שנים בשורת תפקידים במועדון.

להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באנדרואיד
להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באייפון
מדריך העסקים הגדול של ירושלים

פס, בן 36, החל את דרכו בקבוצה בגיל 17, במלחה, אז היה אחד הנערים שניקו את הפרקט. משם התקדם לתפקיד האפסנאי, ולאט-לאט טיפס מעלה, עד לעמדת המנהל, במשותף עם גידי דודי, אי שם באמצע שנות ה־2000. בשנים האחרונות הפך להיות מנהל הקבוצה היחיד, ולפני כחודשיים עזב את המועדון והעביר חפיפה למנהל החדש, דייויד בסן.

"סיימתי את השליחות שלי", מספר פס בריאיון ל'ספורט כל העיר', ומציין את הסיבות לעזיבה: "אחרי שכל חיי עבדתי רק בהפועל, החלטתי שאני רוצה לצאת אל העולם. זה היה תהליך של שנה, הוא לא קרה ביום אחד".

מה זה בעצם להיות המנהל בהפועל?
"זו שאלה מאוד מורכבת. אין באמת תשובה אחת, אבל בגדול זה להיות שם בשביל כולם. אם זה השחקנים, המאמנים, אנשי המשרד – אני הכתובת לכל דבר. לטפל בדברים הטובים והפחות טובים, גם בדברים האישיים. לקבל החלטות ולתת לכולם הרגשה של בית, למרות שזה נשמע קלישאתי. זו עבודה של 24/7, מסביב לשעון. יש שחקנים מסוימים, בוודאי הזרים, שאני כל המשפחה שלהם. אני צריך לקשר בין כל המערכות בקבוצה".

לא היו לך מחשבות לנסות תפקידים אחרים במועדון?
"הייתי בתפקיד שהכי התאים לי. תמיד אהבתי לעבוד עם אנשים. הכרתי המון אנשים טובים בדרך, כאילו שעיצבו את האישיות שלי ואת מי שאני ויהיו לצידי תמיד, גם אחרי הפועל. הרגשתי תמיד טוב היכן שהייתי".

סיים את השליחות – פס (צילום: פרטי)

19 שנה זו חתיכת תקופה – בוודאי צברת המון סיפורים בדרך.
"יש המון סיפורים, אני אשמור אותם לעצמי ואולי אכתוב יום אחד ספר (צוחק). מה שאותי תמיד הצחיק היה לראות שחקנים זרים שנוחתים בארץ קרוב לתקופת החגים, ומסבירים להם על כל החגים ובעיקר על יום כיפור. הם לא מבינים למה הכול דומם ושקט, אבל מצחיק יותר ומשעשע לשמוע את הזרים הוותיקים, אלה שכבר נמצאים בארץ שנתיים או שלוש שנים, ומסבירים לחדשים את המשמעות של יום כיפור, של חגים ושל שישי-שבת".

איך היה לעשות את המעבר מהאולם במלחה לארנה?
"האמת שביום-יום אנחנו מתאמנים במלחה, ככה שראיתי את הנוסטלגיה מול עיניי. הארנה זה קרש קפיצה גדול מאוד, וזה ייתן להפועל את ההזדמנות להגיע למקומות הכי גבוהים באירופה. כאחד שגדל במלחה, אני מכיר ויודע את הקסם של האולם הזה. עכשיו אחזור ליציעים בארנה, הפעם כאוהד. יותר מזה: עשיתי מנוי בעצמי, ואני מצפה לקפוץ ביציעים".

"במהלך השנים התעסקתי בניהול ספורט ברמה הגבוהה ביותר", מוסיף פס. "למדתי מהטובים בענף עד היום האחרון שלי – דינמיקה קבוצתית, ניהול ספורט, ניהול אנשים, עמידה בלחצים ועוד. זה חיבר אותי ישירות לקריה האקדמית בקרית אונו, ששם אני עובד היום, בקמפוס בירושלים, כחלק מתוכנית לתואר בחינוך וחברה עם הכשרה בספורט. אני באמת מאמין שחינוך דרך הספורט הוא כלי מאוד חשוב לחיים, לחברה ולספורט".

פס התחיל כאמור בגיל מוקדם מאוד את התקופה בהפועל, אבל את הרגע הראשון שקראו לו הוא לא ישכח: "אני זוכר את הטלפון שקיבלתי ממוריס אוחיון, מנהל הקבוצה אז. הוא סיפר לי שיש בעיה עם האפסנאי, נתן לי את המפתחות במלחה לכל הציוד ואמר לי: 'אנחנו סומכים עליך'. יומיים אחרי זה אני על המטוס של הקבוצה למשחק בחו"ל. הייתי מהאוהדים שמגיעים לאימונים כי זה היה ממש מתחת לבית שלי. הייתי רואה את האורות באולם דולקים, זורק את התיק מבית הספר וישר מגיע לצפות בשחקנים".

חוזר להתרגש ביציע – פס (צילום: פרטי)

למי אתה רוצה להודות? בכל זאת, עברת כברת דרך…
"יש כל כך הרבה אנשים, אבל אחד מהם זה דני קליין: אני לא אשכח שעברנו את רומא הגדולה של בודירוגה ברבע גמר היול"ב, בתקופה של ארקדי גאידמק. דני בא אליי בשיא החגיגות, נותן לי בונוס קטן ואומר לי: 'לך תקנה לאשתך טבעת'. מיד אחרי זה הצעתי לה נישואין. יש עוד המון אנשים טובים בדרך שאני חייב להם, כמו גידי דודי, יובל קורן ואשר מלצר. כמובן גם גיא הראל, אייל חומסקי ואורי אלון. זה לא היה פשוט להשאיר אותי במערכת בתור הנציג היחיד מהתקופה הקודמת, ואני מודה להם על האמון".

איך זה לעבוד עם שחקן בסדר גודל של אמארה סטודמאייר?
"יש בו מין שקט כזה. תמיד יש הילה סביבו, והיא מורגשת תמיד בצורה חיובית. אצלו הכול חיובי. היה מדהים לראות אותו מחזיר כדורים בחימום לפני אחד המשחקים שבו לא התלבש, לבר שפע שרק עלה מהנוער. הוא שחקן עם הכי הרבה תשוקה למשחק שראיתי. חוץ ממנו עברתי המון שחקנים גדולים, באמת. מבחינת אישיות ליאור אליהו ויותם הלפרין הם אנשים נהדרים, גם קוז'יקרו וקוקייה בתקופה שלהם. גם מאמנים גדולים עברו פה".

מה הרגע הכי מרגש שלך בהפועל?
"היו הרבה. הזכייה באליפות האחרונה הייתה כמו תסריט שנכתב מראש, ולא יכול להיות טוב מזה. בסיום המשחק הרימו אותי השחקנים על הכתפיים וזה היה ספונטני ומרגש, והיה חשוב לכולם שיראו אותי. זה היה רגע קשה ומשמח כאחד".

ומה הרגע העצוב?
"מבחינה ספורטיבית, זה משחק איבוד האליפות שסמי בכר שפט בו. זה משחק שמעולם לא ראיתי בפעם השנייה. רגע עצוב היה גם אירוע החזיז במלחה, שבו נפצע יואב גליצנשטיין, חבר טוב שלי".

אתה תחסר להפועל?
"הפועל הייתה לפניי ותהיה אחריי, ויש כאן צוות מדהים. כולם צריכים לדעת שמאחורי קבוצת כדורסל יש חבורה של עובדים שנמצאת מאחורי הקלעים ועובדת לילות כימים כדי שהכול יעבוד כמו שצריך. אני נולדתי ביציעים ואחזור ליציעים. הקבוצה היא מעל הכול".