גינת כלבים (צילום: דודו בכר)
גינת כלבים (צילום: דודו בכר)

סיפור קצר לשבת | הכלבה החדשה בבית שברחביה נבחה לי באוזן

הכלבה טריזי היתה בבית במרכז העיר, אחריה הגיעה פוביה. הכלבה עצמה שמחה מאוד להיות בבית חם ולא במקלט של צער בעלי חיים, שעושים עבודה ברוכה, לגמרי בהתנדבות. כמו הרבה גורים, היא נחמדה מאוד בשנתה ופחות מקסימה כשהיא עושה את צרכיה בכל הבית, אך יש שיפור גדול גם בזה וביממה האחרונה היא כמעט השתלטה על הנושא | סיפור לשבת

פורסם בתאריך: 14.12.18 14:05

בצהרי שישי הכלבה החדשה בביתנו נבחה לי באוזן, בעודי שקוע בשינה נינוחה, ולא יכולתי עוד להתעלם מן המציאות החדשה. החיבה שלי כלפי כלבים היתה תמיד מתונה למדי. לפני שנים אחדות קיבלנו כלבה ששמה המוזר היה טריזי ושהיתה פוסט-טראומטית בעליל. הילדה שטיפחה אותה באהבה נהרגה בפיגוע הנורא בבן-יהודה, ומאז טריזי נדדה עד שהגיעה אלינו. היא היתה יפה ונבונה, אבל די פרועה ועצבנית. בבית הקודם שלנו במרכז העיר היתה גינה גדולה ומקום רב להתרוצץ ולהשתובב, אבל היא חששה מאוד מהחולדות שחדרו לשם אחרי החפירות התכופות בשכנותנו לצורך בנייה לגובה רב. משום מה היא התאהבה דווקא בי, רצה אחרי לכל מקום וחיכתה לי כאשר התקלחתי ממש ליד הדלת. אין צורך לומר שזה היה לנושא לבדיחות בביתנו. הסלידה שלי מכלבים היא מן המפורסמות, אבל מי אומר שהדדיות היא הכרחית לאהבה? טריזי התבוננה בי בעיניים מצועפות, וקיבלה ממני בשמחה את האוכל המצחין שלה. הנביחה שלה היתה אדירה, וכך היא הגנה על הבית הגדול שבו מצאנו את עצמנו לזמן מה. יחסה לחתולים היה די אדיש, אבל היא תיעבה את העכברים למיניהם ונמלטה מהם לפינה בטוחה או לחצר. מאז החלו קידוחי בניית גורדי השחקים היא איבדה את שמחת החיים שלה, וכך גם אנחנו. היא ברחה לעתים קרובות מאוד, אבל תמיד חזרה הביתה. ניסיתי לדבר על לִבה ולבקש ממנה לא להימלט. היא נעצה בי מבט לחלוחי, אבל למחרת ברחה שוב. תמיד חזרה מזוהמת ומאובקת, ותיעבה את האמבטיות שעשינו לה בעל כורחה. למען האמת ההיסטורית היא התחבבה עלי בהדרגה. היה עצוב לראות אותה מחכה לי ליד הדלת כאילו רצתה לומר משהו, שלא ייאמר לעולם.


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בירושלים?

הורידו את אפליקציית "כל העיר ירושלים" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כל העיר ירושלים" באייפון


בסופו של דבר נמלטנו מהבית היפה ומצאנו מקלט בדירה קטנה ושובת לב ברחביה. טריזי מצאה לה בית חדש במושב בשרון, וקיבלנו דיווחים שהיא ממש מאושרת שם. שוב לא ראיתי אותה, אבל נודע לי שהיא מתה במושב בשיבה טובה. בעלי הבית אהבו אותה מאוד, אבל עד היום לבי נחמץ כשאני נזכר בה. אני אולי לא מסוגל לאהוב כלבים, אבל האהבה שלה חלחלה ללבי ובסופו של דבר נקשרתי אליה לגמרי. פעם אחת אפילו חלמתי עליה, ובחלום היא הסתכלה עליי במבט מאשים, כאילו עזבתי אותה לאנחות. הדחקתי את המבט הנוגה איכשהו לפינה נידחת בתודעתי. טריזי היתה סיפור בלתי גמור מבחינתי, עד שנודע לי על מותה. משום מה רווח לי, כאילו הוסרה מעלי אחריות כבדה מנשוא.

את הכלבה החדשה הביאו בני המשפחה ברגע שחשו שהתנגדותי ליוזמה שלהם רפתה במקצת. אחרי שורה של פריצות שחצניות באזור, הגיעה השעה להצטייד בכלבה נובחת וצעירה. כך הגיעה לביתנו החיה המתוקה, אפילו בעיניי. אשתי קראה לכלבה "פוביה", וכיוונה בכך לחרדה של הבן הצעיר מיכאל מפני כלבים. כך לגלגה באלגנטיות על הרתיעה המשפחתית מהם. מיכאל דווקא שמח בבואה, ומשחק איתה בעדינות רבה. הכלבה עצמה שמחה מאוד להיות בבית חם ולא במקלט של "צער בעלי חיים", שעושים עבודה ברוכה, לגמרי בהתנדבות. כמו הרבה גורים, היא נחמדה מאוד בשנתה ופחות מקסימה כשהיא עושה את צרכיה בכל הבית, אך יש שיפור גדול גם בזה וביממה האחרונה היא כמעט השתלטה על הנושא. הילדים מתחמקים מעט מהשם "פוביה" וקוראים לה בעיקר "פיבי" בצד שמות חיבה מגוונים נוספים. אבי נפטר לפני שנים רבות, אבל תיעב כלבים. הם היו חלק מזיכרונותיו מעיירת מולדתו באוקראינה. הכלבים ליוו בלהקות פראיות את השכנים ששיסו אותם ביהודים. אבא עלה ארצה עשר שנים לפני שהגרמנים פלשו לעיירה זְדוֹלבּוּנוֹב והשמידו את רוב היהודים. גם בסיפורים משם שמע על הנאצים ועל הסייענים האוקראינים שלהם שכינסו את היהודים לעמק הבכא שבו טבחו בהם במקלעים כבדים. אוזני הייתה תמיד כרויה לסיפורים האלה, וקשה לומר שהם לא השפיעו עלי.

גם לאמא הקשבתי, אבל היא סיפרה לי דווקא על כלבהּ האהוב, שאותו קיבלה משוטרים אנגלים. קראו לו "בְּיוּטי". אחרי חצי שנה בביתה הוא ברח למרכז העיר, נדרס על ידי מכונית ברחוב יפו ולִבה של אימא נשבר. היא ממש חלתה אחרי התאונה אבל מעולם לא אימצה כלב נוסף. דמותו הערטילאית של "ביוּטי" היתה תמיד לנגד עיניי כאילו היה אידיאל אפלטוני של כלב. תחת הרשעוּת של כלבי זדוֹלבוּנוֹב "ביוטי" הצטייר כחבר רך ועדין, תערובת של הערבים בעיר העתיקה והחיילים הבריטים. אמא דיברה אליו בעברית ובערבית, וטענה שהוא הבין היטב את שתי השפות. "ביוטי" לא חזר וכאשר הייתי כבן ארבע ניסינו לאמץ כלב עלוב שמצאנו בנחלת אחים. אבי לא הסכים שהוא יתגורר בביתנו ומצאנו לו בית אחר ברחוב הירשנברג הסמוך. מאז נתקלתי בכלבים פה ושם, אבל הם לא היו שלי, עד שהגיעה טריזי.

טריזי איבדה מחינה בעיניי כשהרגה ציפור בחצר ביתנו. היא לא טרפה אותה אלא רק המיתה אותה מתוך תאוות רצח קמאית. נזפנו בה בחומרה והתקשינו להחזיר לה מבט במשך כמה ימים. בסופו של דבר היא ניגשה אלינו בעיניים עצובות והתרפסה קצת. זה הספיק לפיוס מהיר וקצת דביק. איכשהו האמנתי שכלבים הם צאצאי החיות הטורפות בג'ונגל. כך או כך, גילויי הגבורה הבאים שלה לא מיהרו להופיע. היא המשיכה לנוס על נפשה מהחולדות שהגיחו מאתרי הבנייה, והמדביר – שהגיע אלינו שוב – שכנע אותי שמדובר בחיות טורפות וחכמות במיוחד. הוא היה קרוב משפחה של משה קצב ובאותה תקופה נהג להתגאות בייחוס המשפחתי הזה.

"פוביה" מסתגלת במהירות לביתנו, וכולם אוהבים אותה. דווקא אני מסויג כדרכי, אבל כשאתרגל אליה הכול יהיה בסדר. כאשר אחי הצעיר מנחם היה בן שלוש עשרה הוא נסע פעם על אופניו לבקר חברים בעין-כרם. בדרך חזרה רדפה אחריו להקה גדולה של כלבים נובחים שעזבה אותו רק כשהגיע לרחוב המלך ג'ורג'. גם הסיפור הזה היה "נכס צאן ברזל" במיתוסים של משפחת ברעם והמיט על רובנו חרדה תמידית מנביחות. לכמה חברים שלי היו כלבים והם אהבו אותם מאוד. החשש שלנו מנוכחותם (פוביה כבר אמרתי?) הצחיק אותם מאוד. הלגלוג הזה לא השפיע עליי במיוחד. הניכור מכלבים הצטייר אצלי כתכונה משפחתית משותפת והוא היה חלק ממדורת השבט, אפילו היה נדמה לי שהורשתי אותו לבניי, אלא שעתה התאכלסה אצלנו כלבה חדשה ומתוקה שממש נוגעת ללבנו.

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כל העיר"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר