בכל שנה חוזר על עצמו ביום ירושלים השיח המוכר על בעיותיה של העיר: ההגירה השלילית, מחירי הדיור הגבוהים, העוני, העדר ההשתתפות בכוח העבודה של ציבורים גדולים בעיר ועוד ועוד. רבות התכניות הממשלתיות והעירוניות אשר מנסות להתמודד עם אתגריה של העיר ולהפוך אותה לעיר משגשגת ומוקד משיכה. עשרות מחקרים וניירות עמדה ניסו לפצח את הקוד הירושלמי ולהמליץ על צעדים אשר ישברו את המעגל השלילי בו נתונה העיר זה יותר משלושה עשורים.
לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון
מחפשים דירה בגוננים? היכנסו ללוח הנדל"ן של ירושלים
אלא שלפעמים אין צורך ביועצים אסטרטגיים יקרים ומצגות מפוארות כדי למצוא את הפתרונות. התשובות שאנו מחפשים פשוטות הרבה יותר ממה שנדמה לנו. חיזוק לכך קיבלתי בשבוע שעבר, עת ישבתי שבעה על אמי. את סיפור חייה ותולדות המשפחה הכרתי כמובן אך פרטים שסיפרו קרובים וחברים הרחיבו את היריעה ושפכו אור על תקופות שונות בחייה. לצד פרטים אישיים ומורשת משפחתית למדתי מהסיפורים גם תובנות חשובות על עירוניות. אז איך הופכים את ירושלים למוקד משיכה? הרי לכם המתכון המלא:
פיתוח כלכלי: הוריה של אמי עלו מטהראן בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. את ביתם קבעו בירושלים, בשכונת החבשים באזור רחוב הנביאים. אלא שעל אף אהבתם לעיר הם נאלצו להגר ממנה לתל אביב לאחר הקמת המדינה. הסיבה: קושי במציאת מקומות עבודה בעיר. ועדה שמינה משרד האוצר כבר בעת מלחמת העצמאות קבעה כי יש צורך בשיקום כלכלת העיר שכן רבים מהכוחות היצרניים בה עזבו אותה. המציאות המרה הזו לא השתנתה בשבעים וחמש השנים האחרונות. חולשתה העיקרית של ירושלים היא כלכלית. היעדר מקומות עבודה איכותיים הוא הסיבה המרכזית להגירה השלילית. התבססות כמעט בלעדית על המגזר הציבורי אינה יכולה להחזיק עיר של מיליון נפש. אם ירושלים חפצת חיים- פיתוחה הכלכלי חייב להיות ראשון בסדר העדיפויות העירוני.
עמית פוני
רוצים להישאר מעודכנים?
הליכתיות ונגישות: אמי עברה לירושלים בתקופת ההגירה החיובית הגדולה של שנות השבעים ולאחר נישואיה לאבי ז"ל. בשנות נישואיהם הראשונות התלבטו הורי היכן לגור בעיר. אפשרות אחת הייתה לרכוש דירה או בית רחבי ידיים באחת השכונות החדשות שנבנו באותם ימים. אך אמי הטילה וטו וביקשה לגור בעיר הפנימית- באזור קטמון. הסיבה: הליכה ברגל ונגישות מקסימלית. מאחר ולא נהגה ברכב היא ביקשה לוודא מקסימום שירותים במרחק הליכה ונגישות טובה בתחבורה ציבורית. תכונות אלו לא מאפיינות את שכונות הענק שמקיפות את העיר. אמי לא הייתה אדריכלית או מתכננת ערים אך הייתה לה הבנה טובה לגבי עירוניות בריאה, קשר עם עסקים קטנים ומקומיים ונגישות למגוון שירותים ללא תלות ברכב פרטי. אלו הם גורמי משיכה קריטיים בעיר. בלעדיהם- כבר עדיף לגור בפרבר. תכנון עירוני מוטה תחבורה ציבורית והולכי רגל, תוך דחיקת הרכב הפרטי והפחתת השימוש בו, הוא האסטרטגיה הנכונה לעיר.
קהילתיות ותרבות: אמי ידעה לרקום קשרים חברתיים בכל מקום בו גרה. שכנים ושכנות רבים באו לנחם אותנו, גם כאלו שחלפו יותר משלושים שנה מאז התגוררנו יחד באותו בניין. יחסי השכנות האלו החזיקו מעמד אל מול טלטלות החיים והמעברים השונים וסיפקו לה רשת תמיכה חשובה. ספק אם חוויית המגורים הירושלמית תראה כך בעתיד. בעיר הנבנית כיום בעיקר לגובה יש סכנה כי יתפתחו ניכור ובדידות. יש להשקיע מחשבה מקדימה ביצירת חיי קהילה ברבי הקומות שימלאו את ירושלים. לצד אלו, מוסדות התרבות בעיר היו לה בית שני. בילוי עם הנכדים והנכדות בבית אבי חי, מופעים בתיאטרון ירושלים (זכור לי במיוחד ערב עם הסופר אלי עמיר על ספרו "נער האופניים" אליו הלכנו יחד), הצגות בחאן, סרטים בקולנוע סמדר ועוד. בימים בהם תרבות היא בעיקר פסטיבלים ומופעי חוצות המוניים- יש לזכור שהמוסדות הם התשתית התרבותית של העיר ולטפח אותם.
בין יום העצמאות ויום ירושלים הלכה אמי לעולמה, בין יום ההולדת למדינה ליום חגה של העיר בו גרה מרבית חייה. מי ייתן והתובנות הפשוטות האלו ישמשו אותנו לבניית ירושלים טובה יותר עבורנו ועבור ילדינו.
לזכרה של אמי, עדנה פוני, 1955-2023. יהיה זכרה ברוך.
