אבי נחשב לכוכב על בבית החינוך ארלוזורוב במרכז ירושלים. הוא היה קצת קנאי, לא פרגן לחברים מוכשרים ממנו ותמיד נטף מרירות לא נעימה. "זוהי הבעיה הנצחית של הנמוכים", אמר אבא שלי, שהכיר היטב את הוריו של אבי מהמפלגה. בגיל 22 כבר הוציא ספר מלא בהתחשבנויות מכוערות עם חבריו לכיתה ולתנועה המאוחדת. למרבה אכזבתו, אנשים פשוט לא קראו את הספר שלו. המעטים שכן קראו לא התפעלו במיוחד וגם לא נעלבו מהאפיונים הלא מחמיאים בספר. לעתים קלע למטרה, אבל גם זה לא עניין אף אחד, כולל את הנוגעים בדבר. הוא היה תלמיד נהדר, אבל לא אהוד על חבריו. "הוא לא התנשא עלינו, אלא ניסה להתעלות מעל לרגשי הנחיתות שלו", סיכם חברו לספסל הלימודים אברהם. בודדים שקראו את הספר מחוץ למעגל החברתי של בוגרי התנועה, מצאו בו לעתים כמה תובנות ואפילו הבלחות של הומור. אלא שהמרירות חנקה את הכל, אפילו את ההנאה מהספר. מנהל בית הספר פגש אותי פעם ברחוב ואמר: "אין זה נאה לבחור כל כך צעיר ומחונן להגיר מרירות איומה כזאת". לא הגבתי. ממילא לא אהבתי את אבי וסלדתי מהחכמולוגיות שלו. הוא עצמו היה צוחק מבדיחותיו הרדודות והריר על שפתיו עורר בחילה.
גם בתנועה לא אהבו אותו. הוא לא היה איש רעים להתרועע, לא רקד בקן ולא הדריך נערים צעירים ממנו. תמיד חייכנו לעצמנו נוכח סבר פניו החמור. הוא לא אהב אף אחד ואף אחד לא אהב אותו. אבי היה אולי חכם, אבל בהיעדר חן מינימלי, היה קשה לו לשווק את סחורתו השנונה כביכול. משום מה סברו אחדים מאתנו, שהיו צעירים ממנו בכמה שנים, שאבי לא יאריך ימים. כאשר נפטר בגיל 30 קיבלנו את זה כדבר המובן מאליו. הוא לא קורץ מחומר שמאפשר לאדם לחיות חיים ארוכים. האקסיומה הזו היתה מקובלת עלינו מזה שנים רבות. לא היה צורך במחקר מעמיק; האיש טבע בתוך מרירותו ולא יכולנו לעזור לו.
למען האמת, חשנו אשמה ידועה אחרי מותו. לא הלכנו להלוויה וגם לא לשבעה, אבל רבצה עלינו מעין מועקה. שמו הוזכר בלחישה, ובפגישת מחזור גדולה לא הצליח אף אחד להיזכר בסיפור כלשהו עליו. לא בדיוק האיש שלא היה, אמרו, אלא אדם שהותיר אחריו חותם דקיק, כמעט בלתי נראה וסֶפר. אבי מת, הספר נמוג ורק רגש אשמה קלוש נשאר אחריו, בלי שיעכיר במיוחד את חיינו. יריביו המרים ביותר בתנועה, שאת כולם היכרנו היטב, לא אהבו לדבר עליו. האדישות כלפיו לא הובילה למותו, אבל הפכה את הטרגדיה שלו לבלתי קיימת.
בית-קברות בקומות גבעת-שאול (צילום: אורן בן-חקון)
כמה שנים אחרי מותו של אבי פגשנו את אביו ברחוב יפו. האיש עדיין הלך במרץ, אבל על פניו רבצה עננה כבדה. הוא עצר בדיוק מולנו, נעץ בנו עיניים חומות קצת עכורות, ואמר לנו גלויות שכולנו בגדנו באבי ושעכשיו אנחנו בוגדים בזכרו. למען האמת, לא היינו מבועתים בשום רגשי אשמה. אבי חי על גבול המוות עוד בבית הספר היסודי, וכאילו ידע תמיד את הצפוי לו. בכל זאת החלטנו לעלות לקברו ביום השנה למותו. גבעת שאול לא הסבירה לנו פנים. מזג האוויר היה סוער, גשום ובית הקברות היה סחוף רוחות. זהו שכרנו, חשבתי בלבי, על כך שלא באמת התאבלנו על אבי. ליד המצבה בכל זאת התחלחלנו לקרוא את שמו באותיות קידוש לבנה. זה המחיש לנו שהאיש הצעיר באמת נפטר מהבלי העולם הזה, ורק ספרו השאיר כמה גללים מצחינים שהזכירו לנו את שנאתו לרוב ברואי עולם.
אביו נשא נאום ליד הקבר בעברית טובה אבל במבטא פולני כבד. הוא זרק מרה בכל חבריו של אבי, שביטלו אותו ולא אפשרו לו לבנות את עצמו כאיש יצירתי וחושב. חברה אחת בת גילי לא עמדה במתח והתחילה לצחקק. זה היה נורא. האב האבל אפילו לא הסתכל לעברה, אבל היה ברור שצחוקה פצע אותו עוד יותר. היא פשוט ברחה משם כדי לנשום אוויר, ועזבה לגמרי את בית הקברות. אחרי כמה דקות התפוגג רישומה של התקרית הקטנה הזו. ממילא הבנו שזו היתה טעות להגיע לטקס, וששום דבר לא יפייס את דעתו של הקשיש. אחרי כמה חודשים הוא טלפן אלי. זיהיתי מיד את קולו ואת העייפות הקיומית שהוא הדיף. הוא ביקש ממני לבוא לביתו "כדי לשוחח". הבנתי שלא תהיה שם שיחה אלא הטפת מוסר ממושכת, אולי אפילו קולנית, אבל לא היתה לי שום דרך להתחמק. הלכתי לביתו ברגל. אשתו נמנמה ושמעתי את אנחותיה מעבר לדלת שלהם. אבי היה בן יחיד, וגם אחרי זמן ממושך בית הוריו היה עדיין אפוף בעצב עמוק. אביו הכין לי כוס תה, בנוסח מזרח אירופי מובהק ואשתו צעקה משהו ביידיש. מסתבר שהיא הכינה עוגה לבנה, כמו עוגות החנק בצבא שתמיד אהבתי. אחרי שאכלתי קצת שבה נפשי. הדחקתי את השאלה הקלאסית שלי בנסיבות כאלה: "מה אני יכול לעשות למענך", כדי לבלום כל נימה של התנשאות. הוא הצית סיגריה, ורק אז הבחנתי במאפרה שלו המלאה בדלים.
לבסוף אמר לי שיש בדעתו להוציא ספר זיכרון על אבי. זה לא הפתיע אותי במיוחד, הוצאת ספרים כאלה הפכה למכת מדינה. הוא ביקש ממני לערוך את הספר. חשתי מצוקה, ממש כאילו מישהו דחק אותי פיזית אל הקיר. תחושת המחנק הפחידה אותי אבל אבא של אבי נמלך בדעתו. הוא שמע שאני קל כתיבה ממנהל בית הספר, וביקש ממני לכתוב פרק שיציג את בנו "בצורה מכובדת". לא יכולתי לסרב. הוא ביקש 2,000 מילים בתוך חודשיים. הסכמתי מיד. תחושת הרווחה שלי נבעה גם בשל מועד ההגשה. בעוד חודשיים העולם יהיה צבוע בגווני קיץ לוהטים. עד אז אוכל לחבר משהו, אפילו על אבי.
נפרדנו די בקרירות. האדון הזקן ציפה להיענות יותר לבבית, והאמין שאהיה גאה לערוך את הספר על בנו. כעת הסתפק בפרק. 2,000 מילים יכולים להכיל הרבה רעיונות ואולי כמה פתיתי זיכרון. הוא הושיט לי כרטיס ביקור, וגם כתובת הדוא"ל שלו התנוססה עליו. לא נותר לי מוצא כלשהו. לברוח ללונדון לכמה שנים עד שהאדון הזקן יחזיר את נשמתו לבוראו? זה נראה לי מרחיק לכת. בינתיים ניתנה לי אורכה, והחיים עם בוא הקיץ נראו יותר יפים.
