מי מאיתנו או מהקרובים לנו לא קיבל שירות או טיפול מצוות המרכז הרפואי הדסה, נחשף ללב הענק של עובדי המחלקות השונות, למילה הטובה, ליחס החם ולליווי לאורך תקופת האשפוז ולאחריו, ואמר לעצמו "אני חייב לכתוב מכתב תודה לפרגן למלאכים", אך החיים הובילו למקום אחר והתודה נשארה מאחור? עכשיו יש לכם הזדמנות לבחור את האנשים המצטיינים בהדסה ולקחת חלק במיזם ייחודי שמזמין את תושבי ירושלים ואת מטופלי הדסה בכל הארץ לבחור את המצטיינים שלהם.
מיזם "רפואה עם נשמה", שאותו יזם דירקטוריון הדסה בראשותה של דליה איציק, יצא לדרך במטרה להאיר ולהבליט את העשייה האנושית והמיוחדת המתרחשת בין כותלי בתי החולים בהר הצופים ובעין כרם, ובאה לידי ביטוי אצל פקידת הקבלה, המרפא בעיסוק, מגישי האוכל, הדיאטנים, צוותי הרפואה, הסיעוד והאבטחה, העובדת הסוציאלית, הפיזיותרפיסט ובעצם כל מי שאיתם נפגשים באי בית החולים הדסה מדי יום בביקור או במהלך טיפול.
"המטרה הראשונה היתה להעלות על נס את מי שמעניקים מדי יום רפואה עם נשמה", מדגישים בהדסה, "אלו יכולים להיות כל אחת ואחד מעובדי הדסה, גם תומכי הלחימה שמתבלטים פחות ועבודתם מקבלת פחות זרקור, למרות שהיא חשובה וחיונית עבור המטופל והצוות המטפל. לכולם תרומה ענקית למטופל, למשפחתו ולהדסה".
הבחירות פתוחות לציבור הרחב שיוכל לבחור בשבועות הקרובים את אנשי הצוות אשר נחקקו בזיכרונו ושהוא תמיד חלם להגיד להם תודה. ניתן לעשות זאת בכמה דרכים: בקלפיות שיוצבו ברחבי בתי החולים של הדסה, באמצעות טופס הבחירה המקוון https://bit.ly/3SVzJTf או בברקוד הבא:
הכירו כמה מתומכי הלחימה בהדסה – עובדים ממקצועות שונים שבדרך כלל נמצאים מאחורי הקלעים אך מהווים אבני יסוד בטיפול בחולה ואחראים על חוויית המטופל, אשר המספרים על עבודתם היומיומית הכוללת – איך לא – עשייה עם נשמה גדולה.
הילה אלמשעלי היא עובדת סוציאלית במחלקה ההמטולוגית בהדסה עין כרם שמסייעת למטופלים בהדסה כבר שבע שנים וחצי. "רוב המאושפזים שלנו הם חולים שמתמודדים עם מחלת הסרטן ועם מחלות דם שונות", היא מספרת, "הם מגיעים אלינו לקבל טיפולים כימותרפיים, לעבור אבחנות רפואיות או לקבל טיפולים מורכבים יותר המחייבים אשפוז".
הילה אלמשעלי (צילום: דוברות הדסה)
מה זה אומר להיות עובדת סוציאלית במחלקה ההמטולוגית?
"עובדת סוציאלית היא הגורם המעניק את המעטפת שמלווה את הטיפול הרפואי. המטופלים מגיעים לבית החולים כדי לעבור הליך או בדיקה, ואנחנו מסביב דואגים לתנאים הסוציאליים, להנגשת הזכויות או לסיוע בסבך הבירוקרטי מול רשויות המדינה. אבחנה של סרטן או מחלה קשה אחרת היא אירוע מטלטל מאוד שמשפיע על המטופל ועל משפחתו, ומשנה את החיים שהם הכירו עד אז. אנחנו שם כדי לעזור להם לעבד את המידע ולהתמודד עם הנדרש מהם. העובדת הסוציאלית היא חלק מהותי מצוות המחלקה, וביחד עם הצוות הרפואי והצוות הסיעודי אנו עוזרים למטופל להכיל ולהתמודד עם כל השינויים שהוא עובר או עתיד לעבור".
שתפי אותנו בליווי שלך את המטופלים.
"מצד אחד אני עוזרת לגייס משאבים טכניים – מיצוי זכויות מול הביטוח הלאומי או הביטוח הרפואי וליווי מול גורמים בקהילה. לשם כך גם פועל בהדסה מרכז כיוונים, שבו כל מטופל ובן משפחתו יכול לקבל ייעוץ בנוגע לתהליכים הביורוקרטיים ולמיצוי זכויות. במקביל, החלק היותר מהותי זה הליווי הרגשי. סרטן הוא אירוע מטלטל ומהווה נקודת משבר אצל כל חולה חדש. המטופל ובני משפחתו עוברים סוג של רעידת אדמה, ואנחנו מנסים לעזור להם למצוא כוחות מבפנים ולראות איך הם עוברים את התקופה הזו כמה שיותר טוב ועם כמה שיותר כוחות ואוויר לנשימה. אנחנו מנסים לעזור להם למצוא נקודת אור, לעבד את הרגשות שעולים בתקופה הזו, להכיל הרבה רגעים לא פשוטים וגם להראות שיש בדרך רגעים שמחים. לדוגמה מטופלת צעירה, שעזבה ילדים בבית באמצע החופש הגדול וקיבלה בשורה שהיא חולה בסרטן וצריכה להתחיל טיפולים, זקוקה לכתף, למישהו שיקשיב לה וינחה אותה איך להסביר לילדים או לעכל את האבחנה, ומצד שני היא כבר צריכה להתחיל להתארגן בכל כך הרבה היבטים טכניים. אנחנו איתה לאורך הימים הללו".
יש מקרה שאת לוקחת איתך, שלא תשכחי?
"אני לוקחת איתי את כל המקרים, גם מתוקף התפקיד אבל בעיקר באדם שאני. לכל אחד יש את הסיפור שלו בתוך המחלה הזו, וכשאני פוגשת את המטופלים וגם לפעמים אחרי שאני נפרדת מהם אני משתדלת לחשוב מה אני יכולה לקחת איתי. יש הרבה אנשים מיוחדים ודמויות עם עולם אישי מדהים".
ובכל זאת, מטופל מסוים?
"היה לי מטופל שהגיע לקבל טיפול, ותוך כדי האשפוז אירעה שריפה בדירה שלו. עזרנו לו ולמשפחתו להתמודד עם המקרה, וניסינו לגייס עמותות ולהרים אותו על הרגליים, שזה בהחלט הרבה מעבר לכל מה שהוא ציפה מאיתנו. יש מקרים שבהם ילדים קטנים חווים את התקופה הקשה, ואנחנו מקדישים להם התייחסות מיוחדת. יש מטופלים שאנחנו חוגגים להם ימי הולדת על מנת לתת הרגשה טובה. כולם נרתמים, הצוות של הרופאים והאחיות תמיד ביחד למענם. המחלקה הזו היא כמו משפחה – אנשים שוהים אצלנו תקופה ארוכה מאוד, ואנחנו מנסים להנעים להם את הזמן ולתת להם תחושה של בית".
***
מיכאל חלימי הוא מזכיר המחלקה לשיקום בהדסה הר הצופים ועובד בבית החולים כמעט 35 שנה. "אני איש של אנשים", הוא פותח בחיוך, "אני אוהב את התפקיד שלי כי הוא מגוון ורחב, אני עובד מול כל הצוותים הרפואיים במחלקה וגם מול מחלקות אחרות. עיקר העבודה שלי הוא קבלת המטופלים למחלקה. זו מחלקה שנותנת את הלב ואת הנשמה למטופלים ולמשפחותיהם, ובכל יום אני לומד עוד מהן אנושיות ונתינה של ממש. פעמים רבות אני הקשר הראשון של המטופל עם המחלקה, ולכן מה שהוא יחווה מולי ישפיע על החוויה הכללית שלו. המחלקה שלנו היא ייחודית מאוד בכל אזור ירושלים, וגם בדרום ובמרכז, יש לה ביקוש עצום מאחר והיא בעלת שם. אני מקבל פניות רבות ופוגש אנשים שנמצאים בתקופה מאתגרת ששינתה להם את החיים, ובשיקום אני מנסה לעזור ולסייע כמה שניתן בהתמודדויות שונות ומורכבות. אני עושה כמה שיותר כדי לקצר את הביורוקרטיה ולפשט עבורם את הדרך".
מיכאל חלימי (צילום: דוברות הדסה)
יש מקרה שלא תשכח?
"יש המון מקרים שמלווים אותי. כשאנשים מגיעים אלינו אחרי טראומה וקושי גדול, אני מסייע להם בכל מה שניתן – אם זה לעבוד מול רשויות כשהמטופל ממש מחכה להגיע לטיפול במחלקה או מול כל גורם שמציב בפניו התמודדות. אני מבין את חשיבות השיקום ואת המצב לאחר אירוע מוחי או פגיעה קשה שלקחו מהמטופל את התפקוד שהוא היה רגיל אליו. אני רואה את התהליך ומלווה אנשים שהתחילו בלי יכולות רבות ולאט לאט התחזקו. הצוות המטפל השיב להם את כל התפקודים הקודמים בעבודה קשה ומקצועית, והם יוצאים הביתה כשהם כבר מתפקדים באופן המקסימלי. זה מרגש בכל פעם מחדש".
מה מייחד את העבודה שלך במחלקה?
"מנהליי והקולגות שלי יעידו שתודעת השירות שלי כעובד ציבור היא גבוהה מאוד. אני מקבל על עצמי משימות רבות ומגוונות במחלקה, מפעיל שיקול דעת, משתף את הצוותים, עומד בלוח זמנים עמוס ומקפיד להיות ראש גדול, כלומר ליזום ולקחת אחריות לטובת המטופלים. לשמחתי, גם המטופלים רואים זאת ואני מקבל מהם תגובות חיוביות ומרגשות. יש לנו במחלקה צוות מדהים ומקצועי, והפעילות לא מתנהלת בחלל ריק. זו זכות גדולה להיות חלק מצוות מעולה שפועל בתיאום מדויק של שעון שווייצרי. אלו אנשים מכל המקצועות שבאים בכל יום לעבודה במחלקת השיקום כדי לעשות טוב עבור אחרים, לקדם ולחזק, גם רגשית וגם פיזית. אני לא משאיר שום סימני שאלה מול המטופלים. בכל בעיה הם פונים אלי ומשתפים אותי ברגעים הכי קשיים ואינטימיים שלהם, ואני מנסה לסייע בדרך שלי – ברגישות, במסירות ובאהבה".
רוצים להישאר מעודכנים?
***
תקווה יונה היא מגישת אוכל ואחראית הכשרת עובדים במחלקת אוכל. "במשך 35 שנים אני עובדת במחלקת אוכל, ובשנים האחרונות אני משמשת גם כאחראית הכשרת עובדים", היא מספרת בענווה, "אני מתחילה את העבודה בשעות הבוקר המוקדמות, מגיעה למטבח, ושם אנחנו מכינים את המגשים עם המנות שיוגשו למאושפזים במחלקות השונות. לאחר מכן אנחנו עולים לחלק את ארוחת הבוקר, שתמיד תלווה בברכת בוקר טוב, 'איך ישנת?' או 'מה שלום הנכדים?'. מדובר בעבודה מאתגרת מאוד שמשלבת אנושיות עם המון סבלנות. יחס חם ומעל הכול חיוך הם בעיני המפתח לכל אדם, וזה מוכיח את עצמו בכל פעם מחדש. אני משוחחת עם המטופלים, שואלת אותם שאלות, מתעניינת בהם ולעתים משמשת עבורם אוזן קשבת. כשאני רואה שיש מטופל שלא אוכל אני מנסה להבין למה, אולי הוא אוהב משהו אחר, ומנסה להוסיף לו מרכיב אחר במנה על מנת שיאכל טוב ויתחזק, כי אוכל זה חלק מההחלמה של החולים. אני יודעת כמה מחשבה מושקעת במנות שמכינים – לפעמים הן מנות שמותאמות למצב הרפואי של המטופל אבל הן תמיד בריאות וחיוניות, בטח בתקופת מחלה. אני צוחקת עם המטופלים ומצחיקה אותם, שואלת לשלומם ומנסה לעזור בתחומים שלא שייכים רק לתפקיד שלי. אם חולה מבקש להתקשר למשפחה, אני מתקשרת בשמו והוא מדבר מהטלפון שלי. אני תמיד שואלת אם המטופל רוצה כוס מים קרים או תה חם, ואלו דברים קטנים שאני מביאה מעצמי ונותנים לחולים להרגיש שיש מישהו שמקשיב להם, תומך בהם ומנסה לעודד אותם כדי להקל על הכאב שלהם".
תקווה יונה (צילום: דוברות הדסה)
יש מקרה שלא תשכחי?
"אני זוכרת כמעט את כל המטופלים. רק לאחרונה הייתי עם בעלי במסעדה, והגיע מטופל שזיהה אותי, הוא שוחח איתי ואז פנה לבעלי ואמר לו שיש לו אשה מדהימה. זה מחמיא מאוד. במקרה אחר, שקרה בימים אלה ממש, חולה שהייתה מאושפזת במחלקה שלי עברה למחלקה אחרת, וכשבאתי לבקר אותה ולשאול לשלומה היא התרגשה מאוד וביקשה את הפרטים שלי על מנת להיות איתי בקשר אחרי שהיא תשתחרר הביתה. רק בשביל הדברים האלה שווה לי לקום בחמש בבוקר, להיות שם ולסייע למטופלים. זה עושה לי את היום ונותן לי המון כוח לעבודה ולנתינה למטופלים".
***
חגית גל היא מרפאה בעיסוק במחלקה לשיקום בהדסה הר הצופים, שם היא עובדת 17 שנה, כאשר בתשע השנים האחרונות היא משמשת סגנית מנהלת מחלקת ריפוי בעיסוק ובשלוש השנים האחרונות אחראית על מרפאת נהיגה. "המטרה העיקרית שלנו במחלקת שיקום היא להחזיר את המטופלים לתפקוד מקסימלי", היא אומרת, "אני מדברת על רצף תפקודים שגרתיים שאנחנו עושים ביום יום – החל מהדברים הבסיסים כמו ללבוש חולצה או לשטוף פנים, ועד לדברים מורכבים יותר כמו עבודות הבית, ואז אנחנו מתרגלים אותם לחזור לבשל נכון, מלמדים אותם איך לערוך קניות ועוד. במסגרת מרפאת הנהיגה שעליה אני אחראית אנו מתמודדים עם הצורך ועם הרצון של המטופל לחזור לנהוג בעקבות המצב הבריאותי שלו, ומהי הדרך הנכונה כדי לסייע לו בכך. לאורך השנים אני פוגשת המון מטופלים, ומספק אותי מאוד לראות את התהליך שהם עוברים. הם מגיעים במצב שבו הם מרותקים למיטה, ומסיימים תהליך שיקומי כשהם יכולים לעשות פעולות רבות. לרוב התהליך הוא ארוך, ונוצרים קשרים חמים קרובים עם המטופלים".
חגית גל (צילום: דוברות הדסה)
ומעבר לפן הפיזי?
"אנחנו חייבים להיות רגישים מאוד כי זה מה שמאפשר לנו להביא את המטופל לתוך התהליך ולעורר אצלו מוטיבציה. המטופלים עוברים משבר קשה – הם היו אנשים מתפקדים, ופתאום ביום אחד חרב עליהם עולמם והם לא יכולים לעשות דבר או מסוגלים לתפקד באופן מינימלי. התפקיד שלנו הוא להחזיר להם את התחושה שהם שווים, שיש בהם הרבה, ובתוך כל הקושי הזה לעודד אותם לעשייה ולתרגול. במסגרת הטיפולית אנחנו מסתכלים על המכלול ולא רק על האדם שבו אנו מטפלים. אנחנו מתייחסים לסביבה ולאווירה שאליהם הוא משתחרר – מי היא הסביבה התומכת שלו, גם מבחינה משפחתית וגם מבחינה רגשית – ומנסים לעודד אותו לחזור לעצמאות כמה שיותר. אנחנו מלווים את המטופל ועוזרים לו למצאו את הכוחות בעצמו. כל הצוות עובד בשיתוף פעולה ובשיתוף עם בעלי המקצוע האחרים בבית החולים".
יש מקרה שאת זוכרת במיוחד?
"אני זוכרת הרבה מקרים כי המטופלים נחרטים לי בלב. זכור לי מקרה של אשה צעירה – שוטרת שנדקרה בצוואר בפיגוע והגיעה אלינו מרותקת לכיסא גלגלים. היא היתה מאושפזת אצלנו במחלקה במשך כמעט שנה, וזה היה טיפול אינטנסיבי ורגיש מאוד. היא הגיעה בלי יכולת לעשות את הפעולות הבסיסיות, כמו לאכול למשל, והצלחנו להוציא אותה מפה, אמנם בכיסא גלגלים אבל עם יכולות שהצלחנו ללמד אותה בהמון נחישות שלה ושלנו – לצחצח שיניים, לאכול, לשטוף פנים. עשינו התאמה של כיסא הגלגלים, יעצנו בנושא ההתאמה של הבית שלה, ובעיקר אפשרנו לה להרגיש שהיא שווה המון ובעלת ערך למרות הקשיים. יש לי מטופלים שהגיעו על כיסא גלגלים ויצאו הולכים ומתפקדים עצמאית, ולא פעם הם מגיעים לבקר. החלק היפה הוא כשאתה פוגש אותם והם זוכרים אותך. מבחינתם אנחנו עולם ומלואו עבורם – הצוות שנתן להם סיכוי ועודד אותם להצליח – וזה נחקק להם בזיכרון".
